מתי (בשקט)
היום בערב, אעבור בבית שלך. האם הכתובת שלך היא זו הרשומה בניירת של בית החולים?
יורם (בלחש)
כן.
מתי
אתה רוצה למסור לה משהו?
יורם (בקול חנוק)
תגיד לה שאני עדיין אוהב אותה, לא שכחתי אותה ולא את הילדים.
הוא מסתובב, מפשפש במעילו המרופט שעל קצה המיטה ומושיט לעבר מתי חבילה קטנה עטופה בעיתונים מעופשים.
יורם
וזה, זה בשבילה.
מתי לוקח ממנו את החבילה.
מתי (ברוך)
יורם, אתה רוצה עוד משהו כרגע? שאביא לך משהו לשתות או לאכול? אמרו לי שלא אכלת או שתית כלום.
יורם
לא תודה
יורם חוזר ומצטנף בפינת המיטה ומתנתק מהשיחה הקצרה. מתי מזדקף ויוצא לאחר שנייה או שתיים של התבוננות ביורם מהחדר. הוא הולך שוב במסדרון וקול נקישות צעדיו נשמע בדממה שמסביב.
חוץ. פנים. כיתה בבי"ס יסודי
דלת אפורה פתוחה למחצה. על הדלת מצידה הפנימי שלט צבעוני גדול "גימל 3". שעת הפסקה בבית הספר והרעש וההמולה מסביב "קורעי אוזניים". בתוך הכיתה עומדים שני ילדים מכיתה ו' אוחזים מטאטא בידיהם. מולם מספר תלמידים ותלמידות של כיתה ג', כולם זאטוטים חסרי אונים מול הבריונים. מולם יושב בספסל הראשון בנו של יורם, ישי, רדוף ומפוחד. מחזיק בתיקו ולא יודע אם לנוס על נפשו מהכיתה או להישאר.