פנים. יום. מדרגות של בית דירות
שני צעירים דופקים בדלת. הדלת נפתחת וזקנה מראה את פניה.
צעיר
הבאנו לך תנור ושמיכות.
זקנה
תודה. תודה.
נדב (המשך)
התחלנו להעסיק עשרות בנות לפני גיוס וכאלה שכבר השתחררו 'ופלשנו' בפעילותנו גם לשאר אזורי גוש דן. שמרנו על קשר עם 'הלקוחות' שלנו וטיפלנו באופן אינדיבידואלי בכל אחד מהם. במידה רבה נהפכנו למתחרים של ארגוני צדקה דתיים רבים, רק שאנו היינו הגדולים והרציניים ביותר בסקטור החילוני. מובן שלא הגבלנו את עצמנו לחילוניים או לדתיים, אני פשוט מציין זאת. עם הגידול בהזרמת הכספים שלנו, פנינו לטפל לא רק באוכלוסייה שבמרכז הארץ אלא גם לשאר ערי ישראל ולפריפריות השונות.
בשלב הבא התחלנו לטפל בנוער, הנוער זו נקודה כאובה מאוד. התחלנו לטפל בשתי אוכלוסיות עיקריות: בני העולים, בעיקר מבני העדה האתיופית והרוסית, ובבני הנוער הישראליים משכבות מצוקה. כולם היו חסרים שעות העשרה. סיפקנו להם חדרי מחשב ומורים למחשבים ולימדנו אותם שפות מחשב ומשחקים.
פנים. יום. כיתת לימוד
עשרות נערים יושבים בכיתת מחשבים. מרצה עומד מולם ומלמד אותם, הלוח מלא בשרטוטים וביטויים מתמטיים.
נדב (המשך)
בזכותנו מאות בני נוער שיפרו דרסטית את לימודיהם והמשיכו בתיכון עד לבגרות מלאה. הגענו למצב שבו מורים פרטיים שסיפקנו במקצועות מתמטיקה, לשון, אנגלית ובמדעים, עמדו לרשות כל נער ונערה בכל עיר ואם בישראל. לא שאלנו שאלות מי יכול ומי לא. אנו נתנו את התקציבים, קבענו את התעריפים למורים ופנינו אליהם באופן אישי.