נועם
תיקח אותי כדוגמא. אני לא יכול לחזור לעבוד במפעל או משהו דומה. אין לי את הכישורים. גם לעבוד עם אנשים בקבלת קהל באיזה משרד, אין לי יותר מידי סבלנות ואני לא יותר מידי נחמד. לרוע מזלי, אני מקבל בתחנה הזאת רק ארבע שעות שבועיות בסך הכול. אני מקבל בשביל זה פרוטות, זה יוצא לי כאלף שקל בחודש שנוספים לארבעת אלפים השקלים של קצבת הנכות שאני מקבל ממכם כל חודש.
נועם עוצר לשנייה כדי לנשום.
נועם (המשך)
עכשיו אתם הולכים ומקזזים לי את קצבת הנכה שלי בכשלושת אלפים שקלים מידי חודש, כך שאקבל רק אלף ש"ח קצבת נכות מינימלית. יוצא שאני מפסיד שלושת אלפים ש"ח באופן קבוע מידי חודש. אם לא הייתי עושה את הפרוטזה הייתי ממשיך לקבל את קצבת הנכות המקסימלית. בתוספת השכר הזעום של תחנת הרדיו הזאת של עוד כאלף ש"ח. זה מה שאני מרוויח כאן כשדר. הנה אמרתי את זה, זה כל הכסף שאני מרוויח. אז בשביל מה לעזאזל אני צריך את הפרוטזה הזאת?
משה כוהן (מתפתל)
הנושא הזה עוד נמצא בבדיקה. ייתכן ונקים וועדה לבחינת הקיזוז האוטומטי של קצבת הנכות…
נועם
זה תמיד פתרון מצוין, להקים וועדה. הנושא הזה חשוב מאוד, אני אומר לך שהרבה אנשים יימנעו מהפרוטזות החדשות משום שהם יפסידו את מרבית קצבתם שכבר התרגלו אליה.
פנים. אחר הצהרים. בר קטן בקצה רחוב הירקון
נועם נכנס לבר הקטן. מישהי כבדת משקל יושבת על כיסא גבוה מעבר לבר. היא צופה בנועם נכנס לבר, זוהי המדאם. היא כבת ארבעים וחמש, עורה מעט כהה והיא לובשת משקפי שמש גדולות. מאחוריה, על הקיר, יש עשרות בקבוקי יין כיאה לבר, אבל אין כסאות לשבת לבאים לבר. כשנכנס נועם היא מורידה את משקפי השמש מעל פניה. ובוחנת אותו בעיניה.