שקופית:
הווה
חוץ. שעת שקיעה. על הגבעה המשקיפה אל המכון
יחיאל עומד על הגבעה ממול המכון, ידיו בכיסיו. הוא מביט במכון. צלקת ישנה מכערת את רקתו. כרס קטנה מבצבצת מעל חגורת מכנסיו וראשו מקריח למחצה. החניון של המכון מלא בכמה מכוניות. מכוניתו של יחיאל היא עתה מכונית בעלת צבע תכלת, מכונית חשמלית. המחסום לחניון סגור. מספר ציפורים חולפות מעל ראשו של יחיאל בדרך למצוא להן חניה ללינת לילה.
יחיאל
זהו, סיימתי לספר לכם סוף סוף את סיפור חיי, את הסיפור האמיתי של המכון. המכון הזה הינו חיי, הוא זורם בדמי. יש לי אפילו ידיד בתוך ההר, שד עם שמלה לבנה ועיניים בוהקות אדומות. אבל עכשיו אני עייף. הגעתי למצב שבו בריאותי נהרסה בגלל הסודות שהחזקתי בתוכי כל השנים. "יש לך מחלה ממארת", כך אמר לי הרופא, לפני כמה ימים. "וזה בדיוק המחיר, של הסודות שהסתרת כל החיים". (הפסקה קצרה) לא, אני לא מפחד. כך או כך אמות בשנים בקרובות. מה יעשו לי? מה הם כבר יכולים לעשות לי?
אני שלם עם מה שהספקתי בחיי. עכשיו אני נוסע לאהובתי לידיה שמחכה לי בבאר שבע, לספר לה על מה שהרופא אמר לי ולבכות יחד איתי.