יחיאל
צריך לסדר שם את הבלגן, וגם, עד כמה שאני זוכר הפתח להר פרוץ. צריך לסגור אותו.
לידיה
יחיאל! אני לא מוכנה שתיזרק שם כשאתה עוד לא בריא. אתה חלש יחיאל, מי שם יטפל בך?
יחיאל
אני אסתדר, כמו שהסתדרתי בעבר.
זעמה של לידיה גובר עליה.
לידיה
אם אתה הולך לשם, תצטרך למצוא טרמפ עם מישהו אחר, כי אני לא מוכנה לכך שאתה לא שומע. אתה עדיין חולה!
(שתיקה קצרה) ואם אתה הולך, אז אתה יכול להגיד לי שלום לתמיד ולא להתראות!
יחיאל (מנסה להרגיע את לידיה)
אל תריבי איתי. מותק, אני חייב להגיע לשם.
לידיה
תגיע לשם לבדך!
לידיה עוזבת בזעם את החדר תוך שהיא משליכה את מגש האוכל ושייריו לרצפת החדר שלו בבית החולים.
חוץ. יום. ברחבת חדר המיון
יחיאל יוצא בבגדיו המרופטים אל רחבת חדר המיון, תחבושת עבה מוחזקת אל רקתו ע"י גאזה המקיפה את ראשו. הוא פונה לנהג האמבולנס שיושב שם בצד, ליד רכבו.
יחיאל
אני צריך להגיע לנגב, כשעה וחצי עד שעתיים מכאן.
נהג האמבולנס קם לקראתו.