חוץ. יום. על הכביש לבאר שבע
האמבולנס דוהר כשהוא משמיע סירנה כול הדרך. לידיה יושבת בחלק האחורי עם יחיאל המעולף, מסיכת חמצן על אפו ופיו. היא מנקה עם מטלית רפואית רטובה את רקתו ועיניו של יחיאל המכוסות בדם קרוש.
לידיה (צועקת לנהג האמבולנס)
תודה לאל. זו שריטה עמוקה, תישאר לו צלקת אבל הוא יהיה בסדר.
הוא יצטרך לשכב בבית החולים כמה ימים, כדי שנוודא שהשריטה העמוקה שלו לא תזדהם.
חוץ. ערב. בכניסה לחדר המיון
האמבולנס נעצר בפתח חדר המיון. לידיה יוצאת מהפתח האחורי, אליה מצטרף נהג האמבולנס. הם נבלעים בפתח חדר המיון עם מיטתו של יחיאל.
פנים. לילה. מול גדולי מועצת התורה
ראובן עומד מול מועצת גדולי התורה. שורה של רבנים ישובה מלפניו, אולם ראובן, הבחור הצעיר, לא מהסס או נרתע מהמעמד.
אחד הרבנים
פתח פיך ויאירו דבריך.
ראובן
ביקרתי במכון. מצאתי שם אדם בשם יחיאל. יחיאל הזה היה נוכח בכל השלבים הראשוניים של הקמת המכון. הוא היה סטודנט להיסטוריה ומחשבה יהודית כשגייסו אותו. כשהממשלה החדשה קמה, האיש פוטר ממשרתו ונשאר שם לבדו, בהתנדבות, כדי לשמור על הנכסים של המכון וההר. זו הייתה הקרבה מצידו, לדעת שאתה יחידי בשטח של כמאתיים קילומטרים רבועים, מלבד הבדואים שוחרי הביזה והשמדת הרכוש. בלי משטרה… בלי צבא… לבד.
אחד הרבנים
ספר את כל הסיפור, בלי להסס.