1. ראשית, התאריך של פרוץ המלחמה הזכיר לי נשכחות מעברי, עת הלכתי בשבת, חמישים שנה לפני, ברח' מודיעין בגבעתיים של פעם (באזור המחנה, למי שזוכר) לבקר את חבר שלי. שנינו בוגרי יב' לפני גיוס, כשתפסה אותי צפירת הסירנה הבלתי נשכחת באמצע יום כיפור של מלחמת יום כיפור… גם הפעם, בשבת בעיצומו של חג, נתפסנו עם המכנסיים למטה. כאילו האלוהים ממעל דואג להזכיר לנו את כל הביזיונות של השנה האחרונה שהאכלנו אותו. מלחמה אנטי דתית ושנאה יוקדת לציבור הדתי בפרט ולדת היהודית בכלל. בשבת אחת אלוהים דאג להזכיר לנו את חטאינו.
2. ולא רק את חטאינו זכר אלוהים. באיבחת צליפה אחת הוא החזיר אותנו להאמין שוב בכוחו שלו ובעם ישראל, לשכוח את הריבים הילדותיים שלנו, ולחזור לקרוא אליו לישועות. המראות של יהודים נשחטים, חזרו אלינו שוב כאילו חזרנו לשנת 1933, בה היינו יהודים חסרי אונים. נכון, השבעה באוקטובר תמיד יהיה יום מקולל בהיסטוריה הישראלית מכאן והלאה אך גם יום שבו חזרנו ללאומיות שלנו, לאמונה שלנו שבו התעוררנו משנת "היפהפיה הנרדמת" שלנו. להכרה בצורך שלנו ובאמונה שלנו בעם ישראל, למרות אלפי הישראלים שחייהם הסתיימו או שלא יחזרו לקדמותם.
3. אלוהים בחסדו דאג להחזיר אותנו למסלול בתוך (רק) ארבעה ימי לחימה, שעל אף שעלו לנו ביוקר נוראי, פילסו דרך למצב שבו אנו מתמודדים סוף סוף עם הבוגימן (השד) שלנו שנמנענו מלהתמודד עימו עשרות רבות של שנים. עם שמופתע בהתקפה פראית על יישוביו ובולם את ההתקפה בתוך 3-4 ימים זהו נס בלתי רגיל.
4. ועוד חסד עושה איתנו אלוהים. שברור עתה לכולנו שהגיעה השעה לשידוד מערכות כללי שהמדינה תצטרך להיעשות אחרי המלחמה הנרקמת מולנו. לא עוד ביבי, אבל גם לא מנהיגי המחנות האחרים שלנו האשמים לא פחות. אלה גם אלה לא ראויים יותר להנהגה. נזדקק להנהגה חדשה שתצמח מחדש, מהעם. אפילו החרדים בינינו מתחילים לחוש שתפקידם בעם חייב להיות מוגדר מחדש, כיצד הציבור שלהם חייב להיות משולב מחדש בציבוריות הישראלית, גם בצבא, גם בשירות לאומי וגם בכלכלה.
5. גם החינוך שלנו שהפך עם השנים לתרבות ריקה של נהנתנות ריקה ואסקפיזם והפכה את ילדינו לציבור של בורים ועמי ארצות יצטרך לחשב מסלול מחדש. המילה "הדתה" המפחידה כל כך כה רבים מהחילונים שלנו תצטרך לעבור שדרוג. צריך יהיה לשאוף לחזור לבתי הספר שמלמדים את ילדינו תורה ומצוות (לפחות קצת). אני כחילוני לכל דבר, אם היו לי היום ילדים קטנים, הייתי מפנה אותם לחינוך דתי לאומי. בתי הספר הממלכתיים הפכו לשממה תרבותית, ריק שאותו מלמדים אותנו מורים לתנ"ך, היסטוריה, ספרות וללשון ממוצא ערבי, בשל חוסר במורים יהודים. אין לי ביקורת על המורים הערבים אך אנו מתאבדים מבחינה לאומית בכך שאנו מייצאים את המקצועות הכי חשובים של חינוך ילדנו.
6. וגם שופטינו יעמדו בפה פעור נוכח המהפך שפתאום קופץ על העם הזה. פתאום המסע האנטי דתי הסוחף אותנו בשנה האחרונה נראה לא רלוונטי. ועוד דבר, גם השמאלניות של מערכת המשפט מתנפצת מול מעשי הזוועה של הפלשתינאים וההכרה שבעצם כל תהליכי "השלום" שרחשו כאן נידונו לאבדון. כל המציאות המזוייפת של השלום שנולד בתהליך אוסלו, מתפוררת נוכח הרצחנות והשנאה הלא מוסתרים מצד הפלשתינאים. גם ערביי יו"ש אינם שונים מהמפלצות שהתגלו לנו לפתע בעזה, כמו וילון על המציאות שנפתח לרגע ונחשפת מאחוריו האמת האיומה. נקעה נפשנו מכל הפינוק וההתחשבות של המערכות הציבוריות שלנו בציבור הפלשתינאי, בערביי ישראל ובזכויותיהם. מערכת המשפט לא תוכל להמשיך בדרכה הנלוזה לדרוס את הציבור הישראלי מבחינה פוליטית. היא תהיה חייבת להתחשב ברצונו של העם.
7. כל המערכות שלנו יצטרכו לעבור שידוד לאחר המלחמה. מוטב שנכיר בכך ונתכונן לכך ונודה כולנו לאלוהים שבפעולה אחת קטלנית וטרגית ככל שתהיה, הוא מסדר עבורנו מחדש את כל הדברים.
אבנר
הסיפור "מסע" נכתב ב2001-2002 והוא רלוונטי היום יותר מתמיד.
