היום אני רוצה להקדיש את שיחתי לסיפורי הנורא ביותר, "מסע". דווקא על רקע ההפגנות והמרי האזרחי אשר לוחשים (בינתיים) ברקע, חובה לקרוא למי שעוד לא קרא, את התסריט של "מסע".
"מסע" מספר את סיפור "מלחמת 2010" מנקודת ההשקפה של שני חברים למילואים ולחיים. הם יוצאים ביום הגיוס לעבר רמת הגולן ומשם מתפתחים כל הרפתקאותיהם. הם "צולחים" את ישראל לאורכה, בלב המלחמה, עד שהם מגיעים לאילת. זה סיפור נורא ויחד עם זאת "חלבי" לגמרי. תנו לעצמכם ולילדים שלכם בכיתות י'-יב' ובצבא, לקרוא את התסריט ולהבין מהי המציאות המזרח תיכונית שלנו. אחרי זה, מחאת הדמוקרטיה (שלמעשה היא מלאכותית ומתומרנת בתחכום ע"י האליטות השונות) מתגמדת לנוכח הסיפור "מסע".
שני חברים לחיים ולמילואים, נוסעים ברכבם לרמת הגולן במטרה להצטרף לגדוד שלהם, אך הם מגלים שאין גדוד ואין צבא. משם מתחיל מסעם המטורף בתוך אימי המלחמה כשהם מנסים לאסוף את משפחותיהם ולהגיע לאילת, שם, באחת הוילות מחכה להם סירת קטמרן איתה הם עתידים לברוח מארץ ישראל הנכבשת.
אודה ולא אבוש, היה לי קשה מאוד לכתוב את "מסע", וגם לכם יהיה קשה לקרוא את זה.
התסריט בנוי על שני חברים שלי בחברת התוכנה שבה עבדתי בזמנו ואיתם הייתי נוהג לאכול מידי יום ארוחות צהריים.
יחד, שני הלוחמים שובים (לגמרי במקרה) משלחת קטארית קטנה ומשתלטים על רכב הלנדרובר שלהם (כולל הדגלים). יהושע, דובר הערבית, נוסע בראש השיירה (גם כדי לדבר עם כל מי שהם עלולים לפגוש בדרך) ואלי (שאינו דובר ערבית, אך דובר ספרדית) נוסע בטנדר הטויוטה הנצחי של חברו יהושע. הוא מתחזה לקצין נספח קובני עב-כרס המצורף לזה הקטארי, נושא על כתפיו חגורות כדורים ובחגורתו אקדחים, כמו במערבון זול, ונוהג לקלל בגסות רבה את כל העולם בספרדית בדגש על קסטרו וקובה.
סיפור מקפיא דם עם סוף בלתי נשכח.
אני מקדיש את סיפורי/תסריטי "מסע" לאהוד ברק, לאולמרט ולדן חלוץ ולכל אותם מרעילי בארות וליד המנענעת של האליטות השונות (והשבעות) בישראל.
ועוד דבר, הקדישו זמן כדי להפיץ את סיפורי זה בקרב הציבור, למען יקראו וישכילו. (אמרנו לכם באוסלו, אמרנו לכם עם תחילת ירי "הצנורות המעופפים" מעזה, אמרנו לכם ולא שמעתם).
לא עוד!
