כדי להבין את מה שאני כותב כאן תצטרכו לקרוא את סיפורי ולהכירם, אבל אני מאמין שזה שווה את החוויה.
אין ספק שהיצירה שעשתה אותי סופר (ותסריטאי) היא 2010, היא עיצבה אותי כסופר. הכתיבה שלי אחריה כבר לא היתה אותו דבר. היא עדיין כתובה כסקיצה של סיפור, בראשי פרקים, אך עוצמתה הופכת אותה להיות תסריט ראוי.
היצירה הכי גדולה שלי מבחינת אורך עד היום הינה planet israel, והיא מבין היצירתיות והמקוריות ביותר (ביחד עם המכון). זו יצירה מורכבת מאוד שדרשה ממני ללמוד לא מעט דברים. זו היצירה הכי צינית וכיפית שלי הן כלפי הפלשתינים והן כלפי הישראלים והיא גם הסידרה הכי לא פוליטיקלי קורקט שלי.
היצירה שהיה לי הכי קשה לכתוב אותה, היא ללא ספק מסע. שיתפתי בה לא מעט מפחדי הדמוניים ביותר לגבי מה עלול להיות כאן אם… ועוד הייתי חלבי בתיאורי. אבל הסיום של מסע הוא אדיר! הוא מאזן את כל הסיפור הנורא הזה והופך אותו לנסבל.
יצירה שריגשה אותי מאוד היא עיר המתים, על איך הגורל והמלחמה מתעתעים בגיבורים של הסיפור. בקטע הזה של שילוב מאורעות הסטוריים ומאורעות פרטיים של האנשים הקטנים היוצרת מציאות וסיפור יש מאין ובמורכבות גדולה.
גם בנביא יש צדדים רגישים ואישיים מאוד מבחינתי. אין ספק שהשנים המעטות אך הקשות שהיו לי בעברי הכלכלי בהחלט עזרו לעצב את דמותו של הנביא.
מטמורפוזה היא היצירה שמושקעת ושיש בה הכי הרבה אהבה מבחינתי. (שלא תהיה טעות, אני אוהב את כל יצירותי). השתמשתי בכתיבתה בהמון מוסיקה ששימשה לי כזרז. בנושא המוסיקה, ארחיב בעתיד בפרק מיוחד.
התסריט שאני הכי גאה עליו הוא לארה, שהוא תסריט אוניברסלי של סידרה ארוכה (ולא קשורה לישראל). יש בלארה תמונות נוף נועזות ועוצרות נשימה, ביחד עם סביבה דכאונית והרבה שאלות על האנדרואידים, ההסתכלות שלהם כלפי עצמם, על עולמם, על התרבות שלהם ויחסם לבני האדם. לא ארחיב בנושא, תקראו בעצמכם. היצירה מאוד מתוחכמת ומלאה בטוויסטים, עם סוף בלתי נשכח. אל תשכחו שכתבתי את לארה כתסריט ראשון שלי וממש מזמן, למרות ששיניתי ושיפרתי אותו במשך שנים.
ועל היצירה העכשווית, המכון, שעדיין מתפרסמת בימים אלו אני חושב שהיא הכי בשלה, יצירתית ומקורית מכל התסריטים שיצרתי עד היום. בינתיים אתם בשני שליש של פרסום המכון 1 אך אל תשכחו, יש בדרך גם את המכון 2, המכון 3 ולקינוח את המכון 4.
על התסריטים האחרים אדבר בהזדמנות בעתיד. ובזה נסתפק להיום.
